בס"ד 21.11.11
תאונת דרכים... כן או לא?
מאת: עורך דין יוני חן, נובמבר 2011
פעמים רבות במהלך חיינו אנו עלולים להיקלע לסיטואציות שונות ומשונות, אפילו מבלי שהתכוונו או מבלי שעלה על דעתנו כי נהיה מעורבים בסיטואציה כזאת.
בואו ניקח לדוגמא אדם פשוט מן היישוב אשר קם בבוקר, התארגן ושם פעמיו לעבודתו. אותו אדם מגיע לעבודתו באמצעות אוטובוס, לפיכך, המתין בתחנת האוטובוס.
בעודו ממתין בתחנת האוטובוס, הבחין באנשים אשר עומדים בסמוך לתחנה וניהלו וויכוח סוער, במהלך הוויכוח נכנס אחד מהאנשים לרכבו הפרטי ובתוך שניות הגיח הרכב ופגע בטעות או עקב היסח הדעת באותו אדם אשר המתין לאוטובוס באותה עת.
אין ספק שזו סיטואציה לא נעימה בלשון המעטה אשר חו"ח יכולה לקרות לכל אחד מאיתנו.
אם נספר את ההתרחשות הנ"ל לכל אדם פשוט אשר נפגוש ברחוב, ברור שהוא יאמר שמדובר בתאונת דרכים לכל דבר ועניין ושכדאי לאותו נפגע להגיש תביעה נגד חברת הביטוח אשר בטחה את הרכב הפוגע בביטוח חובה, שהרי בדיוק למצבים מסוג זה נועד ביטוח החובה.
ואולם, בוודאי תופתעו לגלות שאותו אדם אשר נפגע קשות מהתאונה ונזקק לטיפולים רפואיים רבים ולהוצאות כספיות כבדות, יתקל בקשיים רבים מצד חברת הביטוח של הרכב הפוגע עד כדי סירוב ממשי לפצותו.
לאור העובדה כי די ברור שמדובר פה בתאונת דרכים לכל דבר ועניין, נשאלת השאלה מדוע הוא יתקל בסירוב?
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן:"החוק") קובע מפורשות בסעיף 1 כי אירוע הנחשב לתאונת דרכים הוא: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם ...;
והחשוב לעניינינו- "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;
עכשיו, בואו נחזור רגע לאחור, זוכרים את ה"וויכוח הסוער" ממקודם?
במצב הדברים הנ"ל חברת הביטוח, בהתבסס על סעיף החוק הנ"ל תטען, כי עסקינן ב"תאונה במתכוון", ומשכך לשיטתה המאורע הזה כלל לא נכנס לתחולת החוק ואותו נפגע תמים ומסכן אינו זכאי לפיצוי מכיוון שהמאורע אינו בר פיצוי עפ"י החוק.
ההסבר לטענה הזאת הוא שהנהג הפוגע ניסה לדרוס בכוונה תחילה את האנשים איתם התווכח. עצם העובדה כי רק בטעות פגע בעובר אורח תמים אשר רק במקרה עמד באותה עת בתחנת האוטובוס, ורק במקרה זה היה בתוך מסלול נסיעתו של הנהג הפוגע אשר במתכוון ניסה לדרוס, אינה אמורה לשנות כלל ועיקר- כך לשיטת חברות הביטוח.
אין ספק כי הדעת אינה סובלת תוצאה שכזאת, ברור לכל אדם מן היישוב כי במצב דברים זה מן הצדק לפצות את אותו ניזוק תמים אשר נפגע על לא עוול בכפו.
בהקשר הזה חשוב לציין כי חוק הפיצויים הינו חוק סוציאלי בכל רמ"ח אבריו ומטרתו הינה להבטיח פיצוי הולם לכל מי שנפגע בתאונת דרכים. גישת החוק, שעיקרה הבטחת הפיצוי בדרך של פיזור הנזק על גבי כלל האוכלוסייה המשלמת ביטוח חובה, מבטאת את ניצחון התפיסה החברתית המבקשת לקדם חובה מוסרית בכך שדואגת לנפגעי תאונות הדרכים.
מנגד, ברור כי ניתן בכל זאת להביו את ההיגיון שעומד מאחורי החריג של תאונה במתכוון, שהרי לא ניתן לקבל מצב בו אדם מבקש לפגוע בגופו של אדם אחר ולצורך כך דורס אותו בכוונה תחילה, ולאחר מכן כלל האוכלוסייה הנורמטיבית אשר משלמת ביטוח חובה, תישא בנזקים אשר נגרמו כתוצאה ממעשה פלילי זה.
לפיכך, רק תאונות אשר אירעו כתוצאה משימוש טיפוסי ברכב יחשבו כתאונות דרכים. חשוב להדגיש כי השימוש ברכב אשר גרם לנזק גוף חייב להיות שימוש למטרות תחבורה ולא למטרת גרימת נזק או כל מטרה פלילית אחרת.
לפיכך, במקרה של תאונה במתכוון השימוש אשר מתבצע ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא למטרה תחבורתית. לאור הנ"ל, ומשעה שהחוק בא לפצות אנשים אשר נפגעו בתאונת דרכים כתוצאה משימוש טיפוסי ברכב ולא אנשים אשר נפגעו כתוצאה מפעילות פלילית כזאת או אחרת, הרי כי במצבים של תאונה במתכוון לא יהיה הנפגע זכאי לפיצוי עפ"י ההסדר החקיקתי שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
ואולם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כאשר מדובר בנפגע תמים אשר היה במקום במקרה, אין כל הצדקה לשלול את הפיצוי. למרות זאת בוחרות חברות הביטוח, לא אחת, להעלות את הטענה גם במצבים של נפגעים תמימים.
בית המשפט נדרש לא אחת לסוגיה זאת ואף קבע כי במקרים גבוליים בהם התוצאה אינה ברורה, תכליתו הסוציאלית של החוק עלולה להטות את כף המאזניים לטובת פסיקת פיצוי לאותו נפגע תמים.
כך לדוגמא בפרשת רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב פד"י נט (3) 541, 562 נפסק:
"נראה כי גם התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, עשויה להוסיף משקולת נוספת המטה את הכף לטובת ההכרה בזכות לפיצוי, במקרי גבול, עמד על כך פרופ' אנגלרד, בציינו כי נקודת מוצא חשובה היא המטרה הסוציאלית של מעשה החקיקה, מטרה אשר הניעה את בתי המשפט לאמץ פרשנות ליברלית לטובת נפגעים... לדעת בתי המשפט המדיניות הסוציאלית של החוק מושתתת על הרעיון של פיזור הנזק (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן) 7).
עוד חשוב לציין כי על מנת להפעיל את החריג של תאונה במתכוון על חברת הביטוח להוכיח את עצם כוונתו של הנהג הפוגע לפגוע באדם או ברכוש. לאחר מכן, וככל שמדובר בנפגע תמים כמו במקרה שלנו, יש לשאול האם כוונת המחוקק הינה לשלול את הפיצוי מאותו נפגע תמים אשר מלכתחילה כלל לא הייתה כוונה לפגוע בו או שמא הכוונה שבעטייה נשלל הפיצוי מתייחסת אך ורק לאותו אדם אשר מלכתחילה התכוון הנהג הפוגע לפגוע בגופו.
דומה כי התשובה לשאלה זו אינה ברורה ואף יוצרת בלבול רב בפסיקות השונות בבתי המשפט בערכאות הנמוכות וזאת משום שאין כל הלכה מחייבת של בית המשפט העליון.
יובהר כי החריג של "תאונה במתכוון" אשר מופיע בסעיף 1 לחוק בא לעולם על מנת לבצע הבחנה בין אירועים תאונתיים, בלתי מכוונים, אשר ארעו עקב השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, לבין אירועים מכוונים, אירועים בהם משמש כלי הרכב לקידום מטרת הפגיעה באדם או ברכוש, באשר לגביהם אין כל הצדקה כי כלל הציבור ישא בנטל הפיצוי.
שלושה רכיבים מרכזיים מצטברים נכללים בהגדרת תאונה במתכוון: א. המעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגוף או לרכוש, ב. הכוונה לגרום נזק היא כלפי אותו אדם, ג. הנזק נגרם במישרין על ידי המעשה.
יודגש כי בתי המשפט פסקו לא אחת כי הכוונה שבה דן סעיף החוק היא כוונה של ממש, כוונה העולה כדי מזימה ישירה, עוד יצוין כי לא די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי לעמוד בנטל לתחולת חריג התאונה במתכוון.
בפרשת ע"א 1117/09 קרנית נ' בלבן (פורסם בנבו) נקבע כי: "השימוש ברכב יהיה ככלי לגרימת נזק רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם.
כבוד השופט א' ריבלין בספרו תאונות הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים מבהיר את הכוונה הנדרשת לשם הוכחת הסייג של "מעשה שנעשה במתכוון", שם נכתב: "הכוונה לגרום לתאונה אינה אלא כוונה במובן הצר: הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תיגרם.
גם בפרשת ת.א. (ת"א) 40488/05, לוי משה נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת"ד בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, נפסק כי :
"את המושג כוונה, יש לפרש באורח דווקני... הכוונה צריך לה שתתבטא במודעות הפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת המעשה וכן ברצון שתוצאה זו – אכן תתגשם. היא צריכה לעלות לכדי "מזימה ישירה".
עוד חשוב לציין כי עפ"י הכללים הנהוגים בשיטת המשפט שלנו, מי שטוען שהתאונה ארעה במתכוון, עליו הנטל להוכיח את טענתו. ז"א שהנטל הוא על חברות הביטוח להוכיח כי התאונה אכן התרחשה במתכוון.
גם לאחר שבית המשפט מקבל את הטענה כי אכן הייתה כוונה לפגוע במאן דהוא, עדיין יש לשאול מה בנוגע ל"אותו אדם" הנזכר בסעיף החוק ואשר הכוונה לפגוע בו מוציאה את האירוע מהגדרת תאונת דרכים"?
האם מדובר אך ורק באותו אדם אשר אותו התכוון הנהג הפוגע לדרוס, או שמא מדובר גם על צדדי ג' אשר היו במקרה במקום ונפגעו כתוצאה מפעולתו של הנהג הפוגע?
יובהר כי לשאלה זו אין תשובה חד משמעית בפסיקה (וזו רק דוג' אחת מני רבות לפרשנויות השונות אשר ניתן לפרש חוקים). לפיכך, בעניינו של צד ג', תמים, עובר אורח, שהמעשה המכוון לא נועד לפגוע בו כלל, ופגיעתו היוותה תוצר נלווה ומקרי לארוע, ולא מעבר לכך- אין הכרעה חד משמעית וממילא אין הלכה מחייבת של בית המשפט העליון.
במצב דברים זה כל מקרה נבחן עפ"י נסיבותיו וזאת בשים לב לתכליתו הסוציאלית של החוק.
לפיכך, ברור כי במקום בו חברת הביטוח תצליח להוכיח כי נעשה מעשה עברייני הכולל מזימה ישירה לפגוע במאן דהוא, אזי לא תהיה תחולה לחוק הפיצויים ואותו נפגע לא יהיה זכאי לפיצוי.
ואולם, נשאלת השאלה היותר קשה והיא מה יקרה במצבים אשר אינם ברורים מספיק, מצבים בהם לא ניתן להוכיח מזימה ישירה ומצבים בהם "לכאורה" נפגע אדם תמים אשר היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון?
יובהר כי כיום קיימות שתי גישות עפ"י פסיקת בתי המשפט, האחת גורסת כי חריג התאונה במתכוון חל על כולם, גם במצבים בהם מדובר בנפגע תמים ומשכך לא מגיע כל פיצוי, לעומתה הגישה השנייה גורסת כי לגבי מי שנפגע אף שלא התכוונו לפגוע בו אלא התכוונו לפגוע באחר, אין מתקיים רכיב הכוונה, לפיכך הנפגע התמים זכאי לפיצוי.
לעניין הגישות השונות ראה ע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר ז"ל נגד רשות הנמלים והרכבות, [פורסם בנבו].
חשוב לציין כי פרופ' י' אנגלרד והשופט א' ריבלין, שניהם תומכים בגישה אשר מחילה את חוק הפיצויים במצבים שמדובר בנפגע תמים.
להשלמת התמונה יצוין כי עיון בלשון החוק מעלה כי ישנה תמיכה לעמדה שהאדם שנפגע בתאונת הדרכים הוא אותו אדם שהייתה כוונה להסב לו נזק, מה גם שבהצעת החוק לתיקון חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התש"ן–1989, הוצע נוסח לפיו נדרשה כוונה לגרימת נזק כלשהו "בין לאדם שכלפיו כוון המעשה ובין לכל אדם אחר". נוסח זה לא התקבל בסופו של דבר, ובתיקון לחוק נוספה הגדרת החריג כשהיא כוללת כוונה לגרום נזק ל"אותו אדם", דבר אשר מחזק את הטענה כי יש לפצות את הנפגע התמים ואף מתיישב עם תכליתו הסוציאלית של החוק.
לאור המתואר לעיל, ואם נחזור לדוגמא שלנו, ברור כי תכליתו של החריג העוסק ב"תאונה במתכוון" אינו מתקיים במקום בו נפגע עובר אורח תמים אשר לא הייתה כל כוונה לפגוע בו מלכתחילה. אדם שכזה דומה יותר לכל אדם אחר אשר נפגע בתאונת דרכים ואשר חשוף לסיכונים הרגילים שבחיי היום יום ולא למי שנפגע באירוע פלילי או עברייני, לפיכך, מן הראוי שיחול עליו ההסדר החקיקתי שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
כפי שצוין לעיל, בגישה דומה מחזיק גם פרופ' אנגלרד, הגורס בספרו י. אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה שלישית, תשס"ה בע' 82 – 83 כי:
"מאחר ומדובר בשלילת זכאות מנפגע, עדיפה בעינינו פרשנות מצמצמת לגבי יסוד הכוונה. מבחן זה אינו חייב להזדהות עם מבחני המשפט הפלילי, העשויים להיות רחבים יותר. התוצאה היא כי לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם".
ויובהר כי למרות כל האמור לעיל, משום מה, גם שמדובר בנפגע תמים כמו במקרה שלנו, בוחרות חברות הביטוח לטעון לא אחת לחריג של "תאונה במתכוון" ובכך לנסות ולפטור עצמן מחובת התשלום לנפגע התמים.
כפי שצוין לעיל, כאשר עולה טענה של "תאונה במתכוון" ע"י חברת הביטוח, בתי המשפט לא ממהרים לקבל את הטענה וחברות הביטוח נדרשות לעמוד בנטל המוטל עליהן להוכיח את הטענה.
בית המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, ולא יקבע בנקל כי בתאונה מכוונת עסקינן.
יצוין כי בתי המשפט דחו לא אחת את טענת ה"תאונה במתכוון" ובמיוחד במצבים שמדובר בנפגעים תמימים, בכך משקפים הם את תכליתו הסוציאלית של החוק ומביאים צדק לנפגעים התמימים.
יודגש כי גם במצבים בהם בית המשפט קובע כי מדובר בתאונה במתכוון וכי חוק הפיצויים אינו חל, עדיין יכול אותו אדם אשר נפגע בתאונה להגיש תביעה לבית המשפט נגד הנהג הפוגע וזאת מכח דינים אחרים ולרבות פקודת הנזיקין ובכך לנסות ולהיפרע בגין הנזקים שנגרמו לו.
לאור הפרשנויות השונות בהן ניתן להשתמש בבואנו לפרש אירוע כזה או אחר, ברור כי עד שלא יאמר המחוקק את דברו ויתקן את לשון החוק אנו נמצאים במצב עגום אשר יכול לעיתים לקפח נפגעים תמימים, בהתאם לפרשנותו של בית משפט כזה או אחר.
חשוב לציין כי בתי המשפט בוחנים מצבים אלו, כל אחד עפ"י נסיבותיו, ולאור הנסיבות השונות ממקרה למקרה, ברור שכל עוד לא יתוקן החוק, תהיינה תוצאות שונות, אלו המטיבות עם הנפגעים התמימים ואלו המקפחות אותם. ואולם, חרף הנ"ל ולאור תכליתו הסוציאלית של החוק, קשה להאמין שבית המשפט יקפח נפגע תמים אשר היה במקום ובזמן הלא נכונים וזאת רק בשל העובדה כי לשון החוק אינה ברורה דיו ונתונה לפרשנויות שונות. חשוב לזכור כי במרבית המקרים הללו עסקינן בנפגע תמים חסר משאבים כלכליים אשר זקוק נואשות לכסף על מנת לממן את עצמו ואת הטיפולים להם נדרש, ומנגד עומדת חברת ביטוח בעלת חוסן כלכלי ו"כיס עמוק" אשר נראה כי תשלום לאותו נפגע תמים לא יביא אותה למצב של חדלות פירעון ונראה כי גם עובדה זאת מהווה שיקול להיטיב עם הנפגעים התמימים.
*עורך דין יוני חן מתמחה בדיני נזיקין תוך דגש על נזקי גוף ולרבות תאונות דרכים, תאונות עבודה וכיוצ"ב.
**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד ואין בו בכדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה ו/או חוות דעת מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
